סרטם של מירי לאופר וארז לאופר
תוכן עניינים
השנה היא 1488, הפורטוגזי ברתולומיאו דיאס יוצא לחפש אחר נתיב שיט מאירופה להודו. הוא מגיע לקצה הדרום-מערבי של יבשת אפריקה ומקיף צוק סלעי גבוה המזדקר לתוך מימי האוקיינוס האטלנטי. הנתיב המיוחל התגלה ומלך פורטוגל המרוצה מעניק לצוק את השם "כף התקווה הטובה".
164 שנה חלפו מאז אותו יום, ובשנת 1654 מגיעים לאזור ספני "חברת הודו המזרחית ההולנדית" ובהנהגת יאן ון-ריביק (Jan Van-Riebeeck ) מקימים תחנת מסחר קטנה במפרץ. היו אלו המתיישבים הלבנים הראשונים במה שיהפוך לימים לעיר קייפטאון. בסוף המאה ה – 18 כבר ישבו באזור 15,000 אירופאים, הולנדים וצרפתים בעיקר, שכינו את עצמם "בּורים" - Boere ("איכרים" בשפה ההולנדית).
"הגעתו של יאן ון-ריביק", צ'רלס בל, 1850
בהדרגה הם החלו להתקדם לפנים היבשת, כובשים בכוח הזרוע קרקע שהייתה שייכת לשבטים האפריקאים ומקימים חוות חקלאיות. השבטים המנסים להדוף אותם, מנהלים מלחמת גרילה, פושטים על חוות, מציתים אותן, גונבים בקר והורגים רועים. הלבנים בתגובה תוקפים באכזריות רבה, הורגים ללא רחם ולוקחים לעבדות גברים, נשים וילדים.
ב – 1795 הופיע באזור גורם שלישי ורב-השפעה, הבריטים, שביקשו להבטיח את נתיבי הסחר שלהם להודו. ב – 1806 הם תופסים את השלטון במושבה של קייפטאון ומשנים את הסדרים החברתיים באזור, כורתים בריתות ומתפשטים על טריטוריות אפריקאיות נוספות. על אף שהבורים היוו כשני שליש מכלל המתיישבים הלבנים, בתחרות בינם לבין המתיישבים הבריטים, הייתה ידם של האחרונים על העליונה: האנגלית החליפה את ההולנדית כשפת הרשויות; הלירה שטרלינג הבריטית החליפה את הגילדן ההולנדי; וב – 1825 מינתה בריטניה מושל ומועצה שינהלו את הקולוניה.
לנוכח השינויים הללו יצאו כ – 15,000 בורים באמצע שנות ה- 30 של המאה ה - 19 למה שמכונה "המסע הגדול" (Great Trek ), שבמהלכו תפסו בכוח אדמות שבטים נוספות. הם הקימו שלוש טריטוריות עצמאיות: המדינה החופשית אורנג' (Orange Free State ), טרנסוואל (Transvaal ) והרפובליקה של נטליה (Natalia Republic ). זו האחרונה נכבשה על ידי הבריטים ב – 1843 והפכה למושבה בריטית בשם נאטאל (Natal ). מושבה חדשה זו התבססה על מטעי סוכר שעובדו על ידי פועלים שהובאו מהודו.
במחצית השנייה של המאה ה – 19 חיו בדרום אפריקה: בריטים, בורים, אפריקאים שחורים, צבעוניים (צאצאיהם של מתיישבים אירופאים וילידים אפריקאים) והודים. הם היו פזורים בין: שתי מושבות בריטיות – הקייפ ונאטאל; שתי רפובליקות בוריות – מדינת אורנג' החופשית והרפובליקה הדרום-אפריקאית (טרנסוואל) ומספר טריטוריות גדולות של שבטים אפריקאים.
המלחמה הדרום-אפריקאית/מלחמת הבורים (1948-1902)
ב – 1867, עם גילוי מרבצי יהלומים באזור הצפוני של הקייפ וביתר שאת ב – 1886, לאחר שהתגלה משאב יקר נוסף, מרבצי זהב אדירים בטרנסוואל הבורית, השתנתה הדינאמיקה בין הקבוצות השונות באופן רדיקלי. האפריקאים השחורים דוכאו באכזריות ונכפתה עליהם עבודה מפרכת במכרות, שהיו בבעלות בריטית. הבורים, שחששו מפני פלישה בריטית לטריטוריות שלהם, הטילו מיסים כבדים על בעלי המכרות. צעד זה עורר תרעומת בקרב בעלי המכרות, שקיוו שהבריטים אכן יפלשו לטרנסוואל ויתפסו את השליטה על האזור. ב – 1895 ניסו כמה מהם להתארגן ולתפוס את השלטון בכוחות עצמם.
נשיא טרנסוואל, פול קרוגר, הכריז ב – 1899 מלחמה נגד הבריטים ופלש לטריטוריות שלהם. הוא קיווה לניצחון מהיר וסוחף, בטרם יוכלו הבריטים להתארגן, אולם בסופו של דבר נמשכה המלחמה כ – 3 שנים. כחצי מיליון חיילים בריטים הגיעו לדרום-אפריקה ולאחר שהותשו במלחמתם נגד קבוצות גרילה בוריות, החליטו לתקוף את האוכלוסייה האזרחית. הם שרפו שדות, שחטו עדרים וצאן והחריבו למעלה מ – 30,000 חוות. למעלה מ – 110,000 אזרחים בורים וכ – 115,000 אפריקאים שחורים, גברים נשים וילדים, הוכנסו למחנות ריכוז. כ – 40,000 מצאו שם את מותם מרעב ומתשישות. המלחמה הסתיימה בניצחון בריטי.
מלחמת הבורים, איור מאת ריצ'רד דיינס, 1901
הקמת "איחוד דרום אפריקה" וזרעי האפרטהייד
במאי 1902 הסתיימה המלחמה ונחתם הסכם בין הבריטים לבורים. על-פי ההסכם קיבלו החוואים הבורים פיצויים על אובדן הרכוש והרפובליקות הבוריות סופחו לאימפריה הבריטית, אך שמרו על אוטונומיה מקומית.
השחורים קיוו שהיחס אליהם ישתפר לאחר המלחמה, מאחר וגם הם תרמו למאמץ המלחמתי משני צדי המתרס. הבריטים אף הצדיקו את המערכה כנגד הבורים ביחס האכזרי והמשפיל של אלו כלפי האוכלוסייה השחורה. הם הבטיחו כי ישימו סוף למדיניות האפליה הזו. ואכן, מיד לאחר המלחמה קיבלו האפריקאים את החוות הישנות שלהם ולנוכח המחסור בכוח אדם נהנו גם מעליה בשכרם. אך ההטבות הללו נמשכו זמן קצר בלבד ותקוותם של השחורים התבדתה.
המשותף למתיישבים הלבנים, יהא מוצאם אשר יהא, בהולנד או בבריטניה, היה הרצון לדכא את האוכלוסייה השחורה. המיעוט הלבן רצה להגן על עליונותו הכלכלית, הפוליטית והחברתית וחשש מהיום בו הרוב השחור יחליט להתמרד.
הפחדים הללו הובילו בסופו של דבר להקמתו של "איחוד דרום אפריקה", מדינה שהורכבה מארבעה אזורים: טרנסוואל, מדינת אורנג' החופשית, נאטאל והקייפ.
מפת איחוד דרום אפריקה, 1914
עקרון ה"עליונות הלבנה" (White Supremacy ), הרעיון שלבנים מטבעם עליונים על פני גזעים אחרים, היה לעקרון מפתח בחוקה. לאחר יריבות ארוכת שנים ועקובה מדם החליטו הבורים והבריטים לחבור יחדיו, על מנת להבטיח את שליטתו של המיעוט הלבן (פחות מ – 20 אחוזים מכלל האוכלוסייה) על הרוב השחור.
כך למשל הבטיח חוק אדמת הילידים של 1913 (Natives Land Act ) את השליטה של הלבנים על מרבית הקרקעות החקלאיות בדרום אפריקה. על השחורים נאסר לרכוש או לשכור אדמה מחוץ לאזורים המיועדים להם, ה"שמורות" (Reserves ). הקרקע שהוקצתה לשמורות הללו היוותה 7 אחוז בלבד מהאדמות במדינה החדשה, והייתה מאיכות ירודה מאד. החוואים השחורים נאלצו לנטוש את אדמתם ולעבוד כפועלים שכירים בחוות הלבנים או במכרות ובמפעלים תמורת שכר עלוב ביותר.
השחורים שמצאו את פרנסתם כפועלים שכירים הוגבלו ביכולת שלהם להתקדם בתפקידים וברמת השכר. חוק המכרות והעבודה של 1911 (Mines and Works Act ) קבע כי רק לבנים יוכלו לעסוק בעבודות הדורשות מיומנות ומקצועיות. העבודות הפשוטות, "השחורות", היו למוצאם היחיד של האפריקאים השחורים.
תנאי המחייה של השחורים בעיירות ובערים היו קשים מנשוא. בשנות ה – 20 של המאה ה – 20 חיו רבים מהם במתחמים מגודרים שנבנו עבורם על-ידי החברות שהעסיקו אותם. מתקנים צפופים ללא תנאי תברואה ראויים. המתחמים הללו נעשו צפופים יותר ויותר, ולבסוף נאלצו הפועלים השחורים לשכור דירות ובתים ברחבי העיר או העיירה, מה שהזעיק כמובן את הלבנים העירוניים שחששו מפגיעה בערך הנדל"ן שלהם. על-מנת למנוע זאת נחקק ב – 1923 חוק הילידים באזורים עירוניים (Native Urban Areas Act ), שקבע הפרדה באזורי מגורים בערים. כך נוצרו שכונות לשחורים בלבד, Townships , שרק פועלים בעלי אישור העסקה בר-תוקף יכלו להתגורר בהם. היה ונתפסו בלעדיו הושלכו לכלא או הוחזרו בכפיה לשמורות הכפריות, הנגועות בעוני, במחלות ובתת-תזונה.
ראשיתה של התנגדות
ב – 1912 הקימו כמה מאות שחורים משכילים בני המעמד הבינוני מהעיר בלומפונטיין (Bloemfintein ) ארגון התנגדות גדול – The South African Native National Congress (SANNC ). לימים יהפוך ארגון זה למפלגת ה – African National Congress (ANC ). הם לא היו מהפכנים ולא התכוונו להפיל את השלטון שדיכא אותם. הם היו רפורמאטורים, שקיוו לשנות את מדיניות הממשלה הדרום-אפריקאית על-ידי פנייה למוסר של חבריה.
בשנות ה – 20 של המאה ה- 20 הוקמה תנועה רדיקלית יותר שנקראה על-שם המנהיג שלה וולינגטון. תנועה זו קראה לשחורים לקום ולהיאבק על חירותם, להתקומם כנגד הלבנים המדכאים.
סוג נוסף של התנגדות הגיע דווקא מציבור המתפללים בכנסיות הכפריות, שראו בצ'יפים המקומיים מריונטות המופעלות על-ידי השלטון הלבן. אנשי הכמורה היו מבחינתם ההנהגה האמיתית, ואלו אכן ערערו על סמכותה של הממשלה הדרום-אפריקאית. הממשלה לא היססה לנקוט כנגדם באמצעים אלימים וקשים. כך למשל הורה יאן סמאטס (Jan Smuts ), ראש הממשלה דאז, לסלק קבוצה דתית שכזו שנקראה "בני ישראל" (Israelites ) מהכפר שלהם, פעולה שעלתה בחייהם של 183 אפריקאים שחורים.
מנהיגי העובדים השחורים ארגנו גם הם מחאות, שביתות ופעולות התנגדות כנגד גזרות השלטון. ב – 1920 התכנסו נציגיהם של ארגוני עובדים שחורים והקימו את איגוד הפועלים התעשייתיים והמסחריים (ICU - the Industrial and Commercial Worker's Union ), שבתקופת שיא פעילותו כלל 100,000 חברים רשומים.
הזהות האפריקנרית
ב - 1920 ארגנו כורים שחורים שביתה גדולה כמחאה על כך שלא מאפשרים להם לעבוד בעבודות מקצועיות, בעלות שכר גבוה יותר. בעלי המכרות נכנעו לתביעותיהם, מה שעורר את זעמם של העובדים הלבנים שהגיבו בשביתה משלהם. בסופו של דבר שלחה ממשלת דרום אפריקה את חייליה ומותם של מאות שובתים לבנים הביא לסיום השביתה. אך בפעולה זו איבד ראש הממשלה סמאטס את תמיכתם של העובדים הלבנים הלא-בריטים, הבורים. ב – 1924 נבחרה ממשלה חדשה, הידועה כ"ממשלת הברית" (Pact Government ), שהורכבה ממפלגת העבודה ומהמפלגה הלאומית (National Party - NA ). זו האחרונה הייתה מפלגתם של הבורים.
המשבר הכלכלי הגדול שפקד את העולם משנת 1929 הוביל לפגיעה ניכרת בכלכלת דרום-אפריקה. המצב בשמורות של הילידים התדרדר מאד, על מנת לשרוד נאלצו רבים מתושבי השמורות הללו לנדוד אל הערים בחיפוש אחר עבודה. כתוצאה מכך הוכפלה האוכלוסייה העירונית של דרום אפריקה פי שלוש.
לא רק השחורים סבלו מעוני מזעזע, גם הפועלים הלבנים התקשו לשרוד באותה תקופה. רבים מהם עזבו את החוות ונהרו גם הם לערים, בתקווה למצוא פרנסה. התחרות מצד הפועלים השחורים הטרידה אותם מאד והם האמינו כי יש לתת להם עדיפות על-פני השחורים הנחותים. כעסם כלפי הלבנים הבריטים גם הוא הלך והתעצם, שכן אלו החזיקו במרבית הבנקים והמכרות במדינה, מה שלמעשה הפך אותם לקבוצה הדומיננטית בכלכלה הדרום-אפריקנית.
הזהות האפריקנרית (זו של הבורים), אם כן, התחזקה במהלך המאה ה – 20 לנוכח השנאה העזה שחשו הלבנים דוברי האפריקאנס (דיאלקט הולנדי) הן כלפי השחורים והן כלפי האליטה הלבנה ממוצא בריטי. הוקמה פדרציה של ארגוני תרבות אפריקנרית (FAK ) שתמכה באמנות ובתרבות אפריקנרית ופעלה לקידום ולשימור שפת האפריקאנס. בשנות ה- 30 אפריקאנרים רבים עקבו בדריכות אחר ההתפתחויות בגרמניה הנאצית, ורבים מהם ראו בנאצים מודל לחיקוי. כאשר הצטרפה דרום-אפריקה למלחמת העולם השנייה, דווקא לצדה של בריטניה, התנגדו לכך אפריקאנרים רבים. כרבע מיליון מהם הצטרף לארגון מיליטנטי בשם "משמר קרון השור" (Ossewabrandwag ), שחבריו ביצעו פעולות חבלה כמחאה על עמדתה של דרום-אפריקה במלחמה.
בבחירות של 1948 זכתה "המפלגה הלאומית" (NA ) ברוב המושבים בפרלמנט, ומנהיגה ד.פ. מאלאן (D.F. Malan ) התמנה לראש ממשלה. "המפלגה הלאומית" קידמה את מדיניות האפרטהייד, מילה שמשמעותה בשפת האפריקאנס "הפרדה". מדיניות זו שמה לה למטרה הפרדה מוחלטת בין הגזעים בכל מרחבי הפעולה. וכך בתום מלחמת העולם השנייה, בעוד העולם כולו עד לתהליכים של דה-קולוניזציה ומאבק בגזענות ובאפליה, הלכה דרום-אפריקה ואימצה את הגזענות כעקרון המנחה היחיד בתרבות הפוליטית והכלכלית שלה.
החוקים שחוקקה המפלגה בשנות ה- 50 ידועים בשם "אפרטהייד קטן" (Petty Apartheid ). כך למשל נחקק חוק רישום האוכלוסין שעל-פיו כל תושבי דרום-אפריקה יחולקו לקטגוריות גזעיות: לבן, צבעוני, שחור (יליד, Bantu ) ואסיאתי (הכוונה בעיקר לצאצאי המהגרים ההודים). כל אדם במדינה השתייך לקטגוריה שצוינה בתעודת זהות אותה נשא.
המדינה חולקה לאזורים גיאוגרפים, שכל אחד מהם יועד לקטגוריה גזעית אחרת. על מנת לפקח ולווסת את התנועה בין האזורים ולמנוע עירוב לא רצוי של גזעים, העבירה הממשלה חוק בו חויבו כל השחורים, נשים וגברים כאחד, לשאת אישור תנועה שכלל תמונה ומידע אישי. שחור שנכנס לאזור המוגדר לבן ללא אישור תנועה שכזה עלול היה למצוא את עצמו בכלא.
ידה הארוכה של המדינה הגיעה גם לעניינים הפרטיים ביותר. במטרה להפסיק את התרחבותו של גזע "הצבעוניים", נחקקו חוקים שאסרו על נישואים או על יחסי מין בין גזעיים. חוק אחר הבטיח הפרדה יומיומית בין הגזעים במרחב הציבורי. הגזעים השונים נסעו באוטובוסים נפרדים, הלכו לקולנועים, מסעדות, אצטדיוני ספורט ובתי מרחץ ציבוריים נפרדים. בכל רחבי המדינה הופיעו שלטים שציינו את ההשתייכות הגזעית של הבניין או המתחם.
שלט האוסר על כניסתם של שחורים, הודים וצבעוניים לאזור, כל העובר על האיסור יירה במקום וגופתו תושלך לכלבים
נזק רציני וארוך טווח נגרם מחוק החינוך של הילידים מ – 1953 (the Bantu Education Act ). חוק זה קטע את הסבסוד והסיוע שהעניקה הממשלה לבתי-ספר של המיסיון, בהם למדו מרבית הילדים השחורים. עתה נאלצו הילדים הללו ללכת לבתי-ספר ממשלתיים, שהיו ברמה נמוכה מאד והתנהלו במבנים רעועים. מטרת תוכנית הלימודים הייתה אחת, לעצב תושבים שחורים צייתנים ופרודוקטיביים, שלעולם לא יטילו ספק או ידרשו תנאים משופרים ממעסיקיהם הלבנים.
מ – 1959 נקבע על-פי חוק ששחורים ילמדו באוניברסיטאות ובקולג'ים של לבנים רק אם השיגו אישור מהממשלה. לא היה ספק בליבם של המחוקקים שהשחורים נחותים מהלבנים מבחינה אינטלקטואלית ואי לכך אין לטפח בקרבם תקוות שווא או רצון להתקדם בחיים.
מדיניות האפרטהייד, שהלכה ותפסה תאוצה, זכתה לאהדה רבה בקרב ציבור הבוחרים, הלבן כמובן. עתה תמכו במפלגה זו גם אנשי עסקים ממוצא בריטי, שנהנו מכוח העבודה השחור והזול ולא רצו לוותר עליו. בבחירות של 1953 ו – 1958 שוב זכתה "המפלגה הלאומית" ברוב המושבים בפרלמנט.
התנגדות לאפרטהייד
ליגת צעירי מפלגת "הקונגרס הלאומי האפריקני" (ANC ) לא היו מרוצים מהתמודדותה של מפלגת האם עם חוקי האפרטהייד. הם דרשו פעולה תקיפה יותר, דחפו לחרמות, לשביתות ולמחאה חברתית נחושה. את ההשראה לפעולות המחאה הלא-אלימות שלהם קיבלו ממהטמה גנדי, שבעברו הרחוק, בטרם עמד בראש ההתנגדות ההודית נגד הבריטים, הוביל את האוכלוסייה ההודית בדרום-אפריקה במחאה לא-אלימה כנגד ממשלתו של יאן סמאטס ב – 1906.
לנוכח ההתנגדות של השחורים הגיבה הממשלה בחוק חדש, דיכוי הקומוניזם. אולם לא רק המפלגה הקומוניסטית הקטנה הייתה על הכוונת של חוק זה, שכן הגדרת הקומוניזם הייתה רחבה וכללה כל אדם שביטא ביקורת כלשהי כלפי הממשלה. על פי חוק זה ניתן היה לאסור פעילותן של מפלגות פוליטיות, לעקב, לעצור ולחקור חשודים בפעילות קומוניסטית ללא צו של בית משפט.
בתגובה ה – ANC , מפלגת "הקונגרס הלאומי האפריקני", איחדה כוחות עם המפלגה של ההודים הדרום-אפריקאים (South African Indian Congress – SAIC ) ויחדיו יצאו ב – 1952 בקמפיין אי-ציות. מאות אלפי אנשים יצאו להפגנות המוניות ואלפים רבים נעצרו על ידי כוחות הביטחון (כ – 8,500 מפגינים). התמיכה ב – ANC הלכה והתעצמה ובאותה שנה היו רשומים בשורותיה 100,000 חברים.
יותר מ – 2,000 פעילים ונציגים של מפלגות שונות של שחורים, הודים וצבעוניים התכנסו ב - 1955 בעיירה סווטו שעל-יד יוהנסבורג במה שכונה, "קונגרס העם". בקונגרס זה אישרו הנציגים פה אחד את "אמנת החופש" (Freedom Charter ), מסמך שהציג את חזונם לדרום-אפריקה דמוקרטית, שוויונית וצודקת.
כתגובה העבירה ממשלת האפרטהייד חוק שאפשר לצנזר ולאסור פרסום של כל ספר, מאמר, נייר עמדה או סרט שהממשלה מוצאת אותו פוגע. חקיקה זו הגיעה לעתים לכדי אבסורד של ממש. כך למשל נאסר לפרסום רומן אנגלי בשם "היופי השחור" (Black Beauty ) המספר על סוס בשם זה. ממשלת דרום-אפריקה לא רצתה לקשור יחדיו "שחור" ומושג של יופי.
כשנה לאחר "קונגרס העם" אסרה הממשלה 156 מנהיגים של תנועות ההתנגדות בטענה שהם קשורים למפלגה הקומוניסטית. 30 מהם הואשמו בבגידה והועמדו למשפט שנמשך כ – 5 שנים. בית המשפט אמנם ביטל את האשמה, אך ההליכים שיתקו ופגעו במידה רבה בפעולותיה של תנועת ההתנגדות. אולם המחאה לא פסקה, וב – 1956 ארגנה הפדרציה של נשות דרום-אפריקה, המשויכת לה – ANC , הפגנה כנגד אישורי המעבר. כ – 20,000 נשים הציפו את רחובות פרטוריה (Pretoria ), בירתה הראשית של דרום אפריקה.
אירועי מפתח במאבק נגד האפרטהייד
טבח שארפוויל (Sharpville ) – ב – 21 במרס 1960 קבוצה של פעילי מפלגת ה – PAC (הקונגרס הפן-אפריקניסטי) השאירה את אישורי המעבר בבית וצעדה לתחנת המשטרה בשארפוויל. הפעילים דרשו מהשוטרים שיאסרו את כולם על כך שאינם מחזיקים באישורים הנדרשים על-פי חוק.
קהל מפגינים בשארפוויל, 21 במרס 1960, רגע לפני שכוחות המשטרה פתחו באש
הצעדה אל תחנת המשטרה לא הייתה אלימה, אולם השוטרים נבהלו מכמות המפגינים. ללא אזהרה הם החלו לירות מתוך משוריינים אל עבר המפגינים. לפחות 69 מפגינים נהרגו וכ – 180 נפצעו, רבים מהם נורו בגב בעודם נמלטים מהאש. בעקבות הטבח הכריז ראש-הממשלה על מצב חירום ובעקבותיו נעצרו כ – 18,000 מפגינים ומפלגות ה – ANC וה – PAC הוצאו אל מחוץ לחוק.
הטבח בשארפוויל נחשב לנקודת מפנה במאבק נגד האפרטהייד. כל מנהיגי ההתנגדות נאלצו לרדת למחתרת והמחאה הלא-אלימה, שעד עתה הייתה לצורת ההתנגדות הרווחת ביותר, נשקלה מחדש, שכן שוב לא נתפסה כיעילה נגד הברוטאליות של השלטון.
הביקורת של הקהילה הבינלאומית על שלטון האפרטהייד התחזקה בעקבות הטבח. האו"ם החל לשקול סנקציות כלכליות על דרום-אפריקה, אולם ארה"ב ובריטניה הטילו וטו על תוכנית זו, בעיקר בגלל אינטרסים כלכליים של מדינותיהם באזור. ב – 1961, לאחר שספגה ביקורת נוקבת בכנס של "חבר העמים הבריטי" אליו השתייכה, פרשה דרום אפריקה ממנו ושינתה את שמה ל"רפובליקת דרום אפריקה".
משפט ריבוניה (Rivonia Trial ) – לאחר שמפלגת ה – ANC הוצאה אל מחוץ לחוק ומנהיגיה ירדו למחתרת, הפך נלסון מנדלה למפקד הזרוע הצבאית של המפלגה, "חנית האומה" (Umkhonto we Sizwe ). ארגון זה הפציץ תחנות משטרה, תחנות כוח ומבני ממשלה אחרים, תוך שהוא נוקט באמצעי זהירות על-מנת להימנע מנפגעים בנפש.
ב – 1963 עצרה הממשלה מנהיגים רבים של הזרוע הצבאית, כולל מנדלה, והאשימה אותם בחבלה. משפטם של 19 המנהיגים שנעצרו התנהל בריבוניה, פרבר של יוהנסבורג, ובמהלכו הכריז מנדלה שהוא מעדיף למות מאשר להפסיק את המאבק המזוין כנגד ממשלת האפרטהייד. ב – 1964 ניתן גזר דין של מאסר עולם לשמונה נאשמים. שבעה מהם, כולל נלסון מנדלה, נשלחו למאסר עולם בבית הכלא שבאי רובן (Robben Island ). השמיני, שהיה גבר לבן, נשלח למתקן אחר, שכן גם מערכת הענישה הייתה נפרדת לחלוטין בהתאם לחוקי האפרטהייד.
שביתות המוניות – ב – 1959 הכריז שלטון האפרטהייד על הקמתן של שמונה "מולדות" (Homelands ) עבור האפריקאים השחורים (מאוחר יותר נוספו עוד שתיים). זאת הייתה ליבת המדיניות של מה שמכונה "האפרטהייד הגדול" (Grand Apartheid ). גבולות ה"מולדות" הללו היו אמורות להתבסס על הטריטוריות של השבטים האפריקאים, והאוכלוסיות בהן אמורות היו לכלול אוכלוסייה בעלת זהות שבטית משותפת. השחורים מיאנו לעבור ל"מולדות" הללו ורק לאחר שבולדוזרים הרסו את בתיהם בעיירות נאלצו להיכנע לגזרה. בשנים 1985-1955 מוקמו מחדש בהגירה כפויה כ – 3.5 מיליון שחורים ב"מולדות" הללו, מהלך שכונה על-ידי אנשי האפרטהייד "מחיקת הנקודות השחורות".
תנאי המחיה ב"מולדות" הללו היו קשים מנשוא. לא היו שם מוסדות בריאות, חשמל או אספקת מים נקיים. הצפיפות הייתה גדולה וכך גם האבטלה. הגברים נאלצו לנסוע מדי יום לעבודה באזורים העירוניים המרוחקים, לעתים מרחק של כ – 160 ק"מ.
בינואר 1973 פועלי בנין בדרבן (Durban ), מרכז תעשייתי מוביל, נטשו את העבודה במחאה על המשכורת הנמוכה שקיבלו. הידיעות על השביתה הספונטנית הזו נפוצו במהירות והדביקו פועלים רבים נוספים ברחבי העיר ובמקומות אחרים. תוך 3 חודשים פרצו 160 שביתות בכל רחבי דרום-אפריקה, שכללו 60,000 עובדים.
בעלי המפעלים שרצו לסיים את השביתות הללו במהירות האפשרית, שכן הן שיתקו את הפעילות הכלכלית, עמדו בפני בעיה קשה. חוקי האפרטהייד אסרו להתארגן באיגודים מקצועיים, הפועלים השובתים לא הסגירו את ההנהגה ובעלי המפעל לא ידעו עם מי עליהם לנהל משא ומתן. הם הפעילו לחץ כבד על הממשלה וזו הוציאה תיקון לחוק שהעניק לשחורים את הזכות לשבות ולבחור ועדות נציגים במהלך מחלוקות עבודה. עתה היה ברור לאפריקאים השחורים עד כמה הם חיוניים לכלכלת דרום-אפריקה, הבנה שהעניקה להם תחושת ביטחון ביכולתם להשיג זכויות נוספות אם רק יתאחדו.
סווטו (Soweto ) – ב – 1974 החליטה ממשלת האפרטהייד לכפות את שפת האפריקאנס בבתי הספר של השחורים. שפה זו, שפתם של המדכאים, סמלה עבור השחורים את האפרטהייד, הגזענות והאפליה.
אזור הסווטו שעל-יד יוהנסבורג, היה הריכוז העירוני הגדול ביותר של שחורים במדינה, ובו התארגנה מחאה כנגד דרישה זו של השלטונות. ב – 16 ביוני 1976 יצאו אלפי תלמידי תיכון לצעדה לא-אלימה. בערך ב – 9 בבוקר הופיעה המשטרה והחלה לפזר גז מדמיע ולירות אל עבר הקהל. תלמידים רבים נהרגו, ביניהם הקטור פיטרסון בן ה – 13 שתמונתו הופצה ברחבי העולם. מספר ההרוגים הרשמי נעמד על 23, אולם העדויות מספרות על כ – 200 הרוגים ומאות רבות של פצועים.
הקטור פיטרסון נישא על-ידי מבואיסה מאקובו ולצדו אחותו, אנטואנט סיטולה, 16 ביוני 1976. צלם: סאם נזימה
גל ההתקוממויות הלך והתפשט אל מחוץ לסווטו והפך להתפרצות האלימה הגדולה ביותר שידעה דרום-אפריקה. תלמידים הודים וצבעוניים הצטרפו לחבריהם השחורים ויצאו לרחובות. למרות האלימות והכוח הרב שהופעל כנגד המתקוממים, התקשו כוחות הביטחון להכניע את הצעירים חסרי פחד והמתוסכלים. ברגע שבאזור אחד דוכאה ההתקוממות היא פרצה באזור אחר, כמו אש בשדה קוצים. כחצי שנה לאחר פרוץ ההתקוממות הראשונה נרגעו הרוחות, כ – 600 מפגינים נהרגו, עשרות אלפים נעצרו ורבים עונו בכלא.
תגובת השלטון
ב – 1978 נבחר פיטר וילם בותה (P. W. Botha ) כראש ממשלת דרום-אפריקה.
פ.וו. בותה בשיא הקריירה שלו, 1985
הוא שכנע את חבריו לממשלה שיש לנקוט ברפורמות שמטרתן לפייס את האוכלוסייה השחורה. הרפורמות הללו הסירו מגבלות שוליות יחסית, אך שנואות מאד. כך למשל בוטלו התקנות שאסרו על נישואים בין-גזעיים. ההפרדה במתקנים ובמבנים ציבוריים בוטלה גם היא והוגדלו המענקים לבתי הספר של השחורים. בותה אף ביטל חלק מהכללים שאסרו על השחורים לגור באזורים עירוניים. הרפורמה המשמעותית ביותר נגעה לזכויות עובדים. הוסרו המגבלות שאסרו על השחורים להחזיק במשרות מקצועיות הדורשות מיומנות ולהן שכר גבוה. כמו כן, בוטל האיסור על איגודי עובדים שחורים.
בותה התמודד גם עם הביקורת הבינלאומית על ממשלתו. בשנים 1981-1976 העניקה ממשלת דרום-אפריקה "עצמאות" לארבע "מולדות" שחורות – טרנסקאי (Transkei ), בוטסואנה (Bophuthatswana ), ונדה (Venda ) וסיסקאי (Ciskei ). למעשה "מולדות" אלו נשלטו על-ידי ממשלת דרום אפריקה באמצעות ממשלות של בובות. לתושבי ה"מולדות" הללו לא הייתה כל אשליה בנוגע לעצמאות שלהם, הם ידעו היטב מי מניע את החוטים וגם העולם הבין זאת.
במקביל הגדיל והעצים בותה את כוחות הביטחון ויזם פעולות אלימות כנגד מתנגדי האפרטהייד בדרום-אפריקה ומחוצה לה. במהלך תקופת שלטונו יזמו כוחות הביטחון סדרה של ניסיונות התנקשות, כולל שלוש התקפות כושלות על מנהיג המפלגה הקומוניסטית הדרום-אפריקנית, כריס האני (Chris Hani ). הקורבן הידוע ביותר של חיסולים אלו הייתה רות פירסט (Ruth First ), מבקרת ותיקה וחריפה של שלטון האפרטהייד, שנהרגה ממעטפת נפץ שנשלחה למשרד שלה.
עם כל רפורמה שיזם בותה כך החריפו המחאות של השחורים והם דרשו את ביטולו המוחלט של משטר האפרטהייד. גם האלימות הרבה שהופעלה נגדם על-ידי כוחות הביטחון לא דיכאה את ההתקוממות שלהם. הם היו נחושים בדעתם להמשיך במאבק ובהדרגה אף החלו להגיב באלימות כנגד אלימות. ב – 1983 בלבד יזמה הזרוע הצבאית של ה – ANC 42 התקפות על בנייני ממשלה.
החוקה של 1983 – בותה יזם חוקה חדשה שבה הוצגו שלושה פרלמנטים. הגדול והחשוב שביניהם היה הפרלמנט של הלבנים ושניים קטנים של האסיאתים והצבעונים. הריבונות של השחורים באה לידי ביטוי ב"מולדות" העצמאיות שלהם, כביכול.
אף אחד לא קידם בברכה את החוקה הזו. השחורים זעמו על כך שגם בחוקה החדשה מנעה מהם ממשלת דרום-אפריקה ייצוג פרלמנטרי. האסיאתים והצבעונים התייחסו בביטול לפרלמנטים הזוטרים שלהם, שלא העניקו כוח ממשי, שכן לפרלמנט הלבן הייתה זכות הטלת וטו על כל החלטה שלהם. וכמובן, רבים מהלבנים הזדעזעו לנוכח הפשרות והויתורים של בותה. בסופו של דבר השתתפו בבחירות רק כשליש מהצבעוניים וההודים, זאת בעקבות חרם שהכריזו במשותף כל הלא-לבנים בדרום-אפריקה.
במקביל הוקם הקונגרס של האיגודים המקצועיים הדרום אפריקאים (Congress of South African Trade Unions – COSATU ), שכלל עשרות איגודים מקצועיים שחורים. ב – 1984 ייצג קונגרס זה למעלה מחצי מיליונים עובדים שחורים, ובזכותו הלכה המחאה ותפסה תאוצה. השחורים הפגינו כנגד העלייה בשכר הדירה ובעלות החשמל, סטודנטים החרימו שיעורים והפגינו כנגד ההשכלה הנחותה המוצעת להם, הלוויותיהם של פעילים שנהרגו על-ידי כוחות הביטחון הפכו למפגן המונים, האסיר נלסון מנדלה הוכרז כגיבור ומנהיגים גולים נפגשו עם נציגי הקהילה הבינלאומית ויצרו קשרים דיפלומטים עם מדינות אחרות. ה – ANC נתפסה על-ידי חלק ממדינות אלו כממשלה הלגיטימית של דרום אפריקה.
בותה המיואש שלח נציגים למנדלה, שבילה כבר 21 שנה מאחורי הסורגים, והציע לו עסקה - נאום כנגד האלימות הגואה תמורת שחרור. מנדלה סרב להצעה.
מצב חירום – ב – 21 במרס 1985, במהלך תהלוכה לזכר 25 שנה לטבח שארפוויל, ירתה המשטרה אל עבר הצועדים. הנקמה לא איחרה לבוא וכוונה כלפי שחורים שנחשדו בשיתוף פעולה עם השלטון. שר החוק והסדר, אדריאן פלוק (Adriaan Vlok ), הודיע כי דרום-אפריקה נמצאת על סף אנרכיה ומהפכה עקובה מדם. בעקבות הודעה זו הכריז ראש הממשלה, בותה, על מצב חירום.
תקנות מצב החירום אפשרו לכוחות הביטחון לעצור אנשים מבלי להאשים אותם בדבר ועל העיתונות נאסר לדווח על הדיכוי של תנועת ההתנגדות. המשטרה והצבא זרמו בהמוניהם לעיירות, הכו וירו במפגינים ובמוחים. אלפי אנשים נעצרו ובמהלך החקירות עונו רבים מהם באכזריות ובשיטתיות. ב – 1985 בלבד הרגו כוחות הביטחון בדרום אפריקה 500 בני-אדם.
על-אף הצנזורה הופצו דיווחים ותמונות קשות ברחבי העולם. משקיעים זרים ובנקים, שחששו מהכאוס החברתי והפוליטי, החלו למשוך את הכספים שלהם מדרום-אפריקה. ממשלות רבות פתחו בסנקציות כנגד ממשלת בותה, הקונגרס האמריקאי העביר חקיקה שאסרה כל השקעה אמריקאית חדשה או הלוואות לבנקים של דרום-אפריקה. בנוסף, הופסק הקשר האווירי בין ארה"ב לדרום-אפריקה. המצב הכלכלי של המדינה החל להתדרדר.
בכל רחבי העולם מחו כנגד הדיכוי ואמנים גדולים כמו מיילס דיוויס, ברוס ספרינגסטין ובוב דילן שיתפו פעולה והקליטו את שיר הפופ "Sun City ", שהוחרם כמובן בדרום-אפריקה אך הפיץ את המודעות לדיכוי השחורים ברחבי העולם.
שני הצדדים המשיכו להתחפר בעמדותיהם. השחורים הגבירו את המחאות, יזמו שביתות ענק וניהלו מאבק אלים. לוחמי גרילה של ה – ANC הגיעו ממחנות האימונים במדינות השכנות ופוצצו בניינים ממשלתיים, בארים ומסעדות בהם נהגו כוחות הביטחון לבלות.
הממשלה מצדה הגבירה אף היא את האלימות. המפקדות של COSATU (קונגרס האיגודים המקצועיים) ושל ה – SACC (מועצת הכנסיות הדרום אפריקאיות) הופצצו על-ידי כוחות הביטחון. בסוף שנות ה – 80 כבר היה ברור שהמדיניות של ממשלת בותה רק העמיקה את התהום הפעורה בין הרוב השחור למיעוט הלבן.
דה קלרק ונלסון מנדלה – סיום האפרטהייד
באוגוסט, לאחר שכמה חודשים לפני כן חטף שבץ, התפטר בותה מהנשיאות ובמקומו נתמנה פרדריק וילם דה-קלרק (F. W. de Klerk ). כבר בנאום הפתיחה שלו, ב – 2 בפברואר 1990, הכריז דה-קלרק שהוא מבטל את האיסור על פעילותם של 34 ארגונים פוליטיים, ביניהם ה – ANC וה – PAC , ועומד לשחרר אסירים פוליטיים. דה-קלרק החליט לסיים את האפרטהייד ולעצב את דרום-אפריקה כמדינה דמוקרטית.
תשעה ימים לאחר הנאום, ב – 11 בפברואר, שוחרר נלסון מנדלה לאחר 27 שנה בכלא. אלפים המתינו לו מחוץ לכותלי בית-הכלא, נרגשים להיות שותפים למאורע ההיסטורי. כלי תקשורת מכל רחבי העולם הגיעו אף הם לתעד את שחרורו של המנהיג, מנדלה שלא ציפה לתשומת הלב הזו הניף את אגרופו ונענה בשאגת שמחה של הקהל המצטופף.
נלסון וויני מנדלה ביום שחרורו מהכלא, 11 בפברואר 1990
לאחר סדרת דיונים מפרכת וארוכה, נחתם ב – 14 בספטמבר 1991 הסכם שלום לאומי בו, התחייבו הצדדים לסיים את האלימות ולהקים דמוקרטיה רב-מפלגתית, המתבססת על עקרונות של חופש מצפון, אמונה, ביטוי, התאגדות ותנועה. בנוסף, גובשו הכללים לבנייתה מחדש של החברה הדרום-האפריקאית והוגדרו מחדש סמכויותיהם של כוחות הביטחון.
במרס 1992 נערך משאל עם, עדיין בקרב הלבנים בלבד, בנוגע לרפורמות המוצעות בהסכם. 70 אחוזים מתוך 3.3 מיליון הבוחרים הלבנים תמכו בהסכם. דרום-אפריקה נכנסה לשלב של גיבוש חוקה זמנית עד לבחירות הבאות.
אולם האלימות לא פסקה. ב – 17 ביוני 1992 נטבחו 39 מפעילי ה – ANC בעיירה בויפּאטוֹנג (Boipatong ) על ידי כ – 300 גברים חמושים, שהיו קשורים למפלגת אינקאתה (Inkatha Freedom Party - IFP ). אנשי ה – ANC זעמו, בעיקר לנוכח המאמצים הדלים מאד של כוחות הביטחון לעצור את הטבח ולתפוס את האשמים (משפטים וועדות חקירה שהוקמו מאוחר יותר אכן מצאו הוכחות המעידות על שיתוף פעולה בין כוחות הביטחון, "המפלגה הלאומית" ומפלגות לבנות ימניות עם ה – IFP , במטרה להעלות את רמת האלימות במהלך שיחות השלום). הרצח עורר גל של פעולות מחאה ומנדלה הפסיק את המשא ומתן עם ממשלת דה-קלרק.
ב – 7 בספטמבר 1992 צעדה הפגנת ענק של ה – ANC אל עבר אצטדיון בבישו (Bisho ), בירתה של אחת ה"מולדות" השחורות העצמאיות, סיסקאי. הוראתו של שליט המדינה לפתוח באש הביאה למותם של 29 מפגינים ו – 200 פצועים.
למעשה אירועי האלימות והטרור האינטנסיביים ביותר בכל תקופת האפרטהייד התרחשו דווקא כאשר התנאים הפוליטיים החלו להשתפר. בין ביטול האיסור על פעילות במפלגות ההתנגדות (ANC , PAC ועוד) בפברואר 1990 ובין הבחירות הרב-גזעיות הראשונות באפריל 1994, נהרגו יותר אנשים מאשר בכל שנות ה- 80 הסוערות, שהיו תקופה של התקוממות המונית ודיכוי אכזרי. הערכות מדברות על 14,000 הרוגים.
בייאושם לסיים את האלימות וההרג חזרו המנהיגים אל שולחן הדיונים, ודה-קלרק נעתר לדרישה לערוך בחירות כלליות ראשונות בהן תהיה זכות הצבעה כללית, שחורים, צבעונים, אסיאתים ולבנים. הקהילה הבינלאומית הכירה בהישג האדיר של השניים וב – 1993 הוענק להם פרס נובל לשלום.
דה-קלרק ומנדלה מקבלים את פרס נובל לשלום על תרומתם לביטול משטר האפרטהייד, 1993
אולם ההסכם לא הרגיע את האווירה וקבוצות מיליטנטיות שונות, הן של שחורים והן של לבנים, המשיכו בפעילות הטרור שלהם. כך למשל תנועת התנגדות אפריקאנית, AWB , שחבריה לבשו מדים עם עיטורים דמויי צלב קרס, התנקשו באפריל 1993 בחייו של כריס האני, מנהיג המפלגה הקומוניסטית. רבים מאנשי הציבור הלבנים, שהבינו כי ימיהם בשלטון ספורים, החלו להשמיד ראיות המעידות על פעילותם בתקופת האפרטהייד.
נלסון מנדלה נשיא דרום-אפריקה
ב – 27 באפריל 1994 נערכו הבחירות הדמוקרטיות הראשונות בדרום-אפריקה. ה – ANC , כצפוי, זכו ברוב מוחץ של 63 אחוז מקולות הבוחרים. ב – 10 במאי 1994, באירוע היסטורי ומרגש הושבע נלסון מנדלה לנשיאות בפני המוני אדם צוהלים ושמחים ביניהם, מזכ"ל האו"ם, 45 ראשי מדינה ומשלחות דיפלומטיות.
"אומת הקשת" (Rainbow Nation ) נולדה ועתה עמדה בפני נלסון מנדלה משימה קשה מאד. היה עליו לאזן בין רצונם של השחורים לשינוי חברתי וכלכלי מהיר, ובין הצורך להשיל מהלבנים את כל זכויות היתר אליהם הורגלו מבלי לגרום לניכור ומבלי לעורר גלים חדשים של אלימות.
ועדת האמת והפיוס (the Truth and Reconciliation Commission – TRC)
ועדת האמת והפיוס הייתה המנגנון שהוקם ב – 1995 במטרה למנוע שפיכות דמים מיותרת ולאפשר לדרום-אפריקה החדשה להחלים מפצעי העבר. הרעיון התבסס על מודלים דומים של ועדות אמת שפעלו בעבר, כדוגמת: הוועדה הלאומית לאמת ופיוס שהוקמה בצ'ילה ב – 1990 לחקר שנות הדיקטטורה של אוגוסטו פינושה; הוועדה הלאומית בנושא הנעלמים והפרת זכויות אדם בתקופת הדיקטטורה הצבאית בארגנטינה.
ועדת האמת והפיוס הדרום-אפריקאית באה לבחון את מימדי הפגיעה בזכויות אדם בשנים 1994-1960, לאפשר לקורבנות ולבני-משפחותיהם לחלוק את חוויותיהם וכאבם ולשמוע מפי מבצעי הפשעים על השתלשלות האירועים ומי האחראים להם. לא הייתה בסמכותה של הוועדה להרשיע אלא אך ורק להעניק חנינה למבצעי הפשעים שהגיעו להעיד. הועדה יכלה להמליץ על פיצויים לקורבנות ועל העמדה לדין בפני בית-משפט של כל מי שלא עמד בתנאים הדרושים לקבלת חנינה.
מושג המפתח שעמד בבסיס הועדה היה המושג האפריקאי של אובונטו (Ubuntu ) שמשמעותו: האנושיות שלי קיימת רק בזכות ההכרה באנושיות ובייחודיות של הזולת. אם אנחנו פוגעים באנושיות של הזולת, אנחנו פוגעים באנושיות של עצמנו. ממושג זה נגזר העיקרון של הועדה, דחייה עקרונית של נקמה על מנת לאפשר צדק, סליחה ופיוס. המטרה אינה להעניש אלא לשקם, להחזיר את האיזון.
בראש הועדה עמד הארכיבישוף האנגליקני דזמונד טוטו (Desmond Tutu ), שהיה בעבר אחד הקולות המובילים במאבק נגד האפרטהייד ומטיף נלהב להתנגדות לא-אלימה. על פעילותו זו זכה טוטו בפרס נובל לשלום ב – 1984.
הארכיבישוף דזמונד טוטו
ביום הראשון לפעילותה של ועדת האמת והפיוס נשא טוטו את נאום הפתיחה:
"אנחנו חלק מתהליך הריפוי של האומה שלנו, של העם שלנו, של כולנו, שכן כל דרום-אפריקאי עבר טראומה במידה כזו או אחרת. אנחנו עם פגוע... כולנו זקוקים לריפוי."
מבנה הועדה
פעילותה של ועדת האמת והפיוס התחלקה לשלוש ועדות נפרדות:
ועדת הפרת זכויות אדם (HRVC – Human Rights Violations Committee ) פעלה במהלך שנת 1996 וניהלה 50 דיונים בבתי עירייה, בתי חולים וכנסיות ברחבי המדינה, במהלכם הגיעו אלפי אזרחים להעיד על עוולות העבר. תשומת הלב הלאומית הייתה מרותקת לעדויות שסוקרו בהרחבה על-יד התקשורת. וועדת הפרת זכויות האדם בחנה את אמינותן של העדויות והעבירה את המקרים שאומתו לועדת הפיצוי והשיקום.
ועדת הפיצוי והשיקום (RRC – Reparations and Rehabilitation Committee ) הייתה החוליה החלשה מבין שלוש הועדות. הועדה המליצה לקרן הנשיאותית על מתן פיצויים כספיים והחזר הוצאות רפואיות לקורבנות, כמו גם על הקמת אנדרטות, אך לא מעבר לכך. מכיוון שהפיצוי היה בסדר עדיפויות נמוך מאד, התעכבו מרבית תשלומי הפיצויים אם בכלל ניתנו. על כך נשמעה ביקורת קשה מאד:
באמון מלא הגענו וסבלנו מחדש את הטראומה בכך שחשפנו את הפצעים שלנו בפומבי, זאת מתוך הבנה שהדבר הכרחי על מנת שנקבל פיצויים. עתה אנו מרגישים שהשתמשו בנו בתהליך ציני לקידום מטרות פוליטיות. (27 באוקטובר 1999)
ועדת החנינה (Amnesty Committee ) הייתה ייחודית לועדת האמת והפיוס הדרום אפריקאית, בכך שלא הוקם עבורה מנגנון משפטי נפרד. כמו כן, שלא כמו ועדות הפיוס בצ'ילה או באל-סלבדור, בהן ניתנה חנינה גורפת, בדרום-אפריקה החנינה הייתה פרטנית. על מנת לקבל חנינה הפונה, מבצע הפשע, היה אמור למלא אחר מספר קריטריונים:
קריטריונים אלו אפשרו לקורבנות ולמשפחותיהם ללמוד ולהבין מה קרה ומי אחראי על הפשעים שבוצעו נגדם. פעמים נחשפו פרטים שלא היו ידועים כלל וקרובי משפחה של קורבנות שנעלמו גילו מה קרה ליקיריהם ואף היכן הם קבורים. חשיפת האמת, אם כן, הייתה לב ליבו של התהליך, אך מבצעי הפשע לא נדרשו להביע חרטה על פעולותיהם.
המנגנון של ועדת החנינה התנגש לעתים עם מערכת המשפט הפלילית. מבצעי פשעים שהועמדו לדין בבית משפט פלילי יכלו להגיש בקשה לועדת חנינה, שהביאה להשעיית החקירה הפלילית. היה ועמדו בכל שלושת הקריטריונים של הועדה היו זכאים לחנינה וההליך הפלילי נגדם נסגר. כמו כן, הענקת החנינה מנעה את הזכות החוקתית של אזרחים לתבוע תביעה אזרחית על נזקים ופיצויים ממבצעי הפשע ומהמדינה, שכן הענקת חנינה לאחד מעובדיה לשעבר של הממשלה זיכתה גם את המדינה באופן אוטומטי מהצורך לתת פיצויים.
באוקטובר 1998 הגיש הארכיבישוף דזמונד טוטו את הדו"ח המסכם של ועדת האמת והפיוס, אותה כינה "תרגיל רוחני עמוק". ועדת הפרת זכויות אדם גבתה ובחנה למעלה מ – 21,000 עדויות. ועדת הפיצוי והשיקום המליצה על פיצוי של 2,800$- 3,500% לשנה, לתקופה של שש שנים, שיוענק לכ – 22,000 קורבנות. כמות הפונים מיוזמתם לועדת החנינה הייתה מאכזבת, שכן רבים מהם האמינו שגם במשפט פלילי יצאו זכאים. אולם ועדת החנינה לא הייתה חותמת גומי, היא סיננה רבים מהעותרים שהגיעו רק בכדי להתחמק מאחריות פלילית על מעשיהם. וכך מתוך 7,112 בקשות החנינה שהוגשו, העניקה הועדה 849 חנינות בלבד, לאלו שעמדו בתנאים שנקבעו.
דזמונד טוטו מגיש לנלסון מנדלה את הדו"ח בן חמשת הכרכים של ועדת האמת והפיוס, 29 אוקטובר 1998
הממשלות החדשות של דרום-אפריקה מאז תום משטר האפרטהייד עמדו בפני משימות מאתגרות מאד. במקביל למאמצים שהושקעו בפיוס ובהסתגלות לחיים פוליטיים וחברתיים חדשים, היה צורך בבניית תשתיות ובמציאת המשאבים הדרושים לכך.
כך, למשל, יזם נלסון מנדלה תוכנית שיקום ופיתוח (Reconstruction and Development Program – RDP ) במטרה לשפר את מערכת הבריאות, החינוך ומצב הדיור. באזורים כפריים שיפרה תוכנית זו את הנגישות למרפאות ולמים נקיים. בעיירות אפשרה התוכנית למבנים רבים להתחבר לרשת החשמל. הממשלה סבסדה את בנייתם של יותר ממיליון בתים, שכונו "בתי מנדלה". היו אלו בתים צנועים וקטנים, אך הם היו שיפור מאד משמעותי לעומת הצריפים והבקתות ששימשו עד לאותה עת כבתים למיליוני דרום-אפריקאים שחורים.
ממשלת מנדלה ניסתה לשפר גם את התשתיות הלאומיות, לבנות כבישים וגשרים, בעיקר באזורים שהוזנחו בעבר, בהם מרבית האוכלוסייה הייתה שחורה. אך לשם כך היה עליה להשיג מימון ומשאבים. ואכן אחד האתגרים הראשונים היה שיקום הכלכלה הדרום-אפריקאית, קידום הצמיחה הכלכלית ושינוי סדר העדיפויות. הכלכלה בתקופת האפרטהייד הייתה מבוססת על שכר נמוך למיליוני עובדים שחורים. הממשלה החדשה רצתה לתקן את המצב ולשלם שכר הוגן על-מנת להוציא כמה שיותר אנשים ממעגל העוני, אך צעדים דרסטיים היו עלולים להבריח משקיעים זרים, ובלי משקיעים זרים הייתה הכלכלה מתרסקת.
בסוף שנות ה – 90 סבלה דרום-אפריקה ממגפה של איידס. ב – 1998 ממוצע תוחלת החיים בדרום-אפריקה עמד על 60. כתוצאה משיעור התמותה האדיר מאיידס נשים רבות נותרו חד-הוריות וילדים רבים היו ליתומים. המצב, מן הסתם, יצר עומס רב על מערכת הרווחה, שגם כך הייתה רעועה והתקשתה למצוא משאבים כספים הולמים.
הממשלה התקשתה להתמודד עם הפשע והאלימות שפשטו במדינה. אבטלה גבוהה ועוני נורא הובילו למעשי שוד רבים, חטיפת מכוניות מבעליהן, גניבות וכדומה. מרבית הפשעים התבצעו על רקע כלכלי, אולם הזעם שהשתחרר לאחר שנים כה רבות של דיכוי וחוסר צדק הוביל לכך שהפושעים נהגו באלימות קשה כלפי הקורבנות שלהם. בקיץ 2008 התעורר החשש מפני התקוממות, לאחר שבכמה ערים הוציא ההמון את כעסו על מהגרים עניים ו – 56 מהם מצאו את מותם. מעשי האלימות הללו השפיעו על תעשיית התיירות, מה שתרם לפגיעה נוספת בכלכלה הדרום-אפריקאית.
עם תום האפרטהייד דרום-אפריקאים רבים – שחורים ולבנים – היו חדורי אמונה ומלאי תקווה עבור המדינה החדשה שלהם, "אומת הקשת" הגדולה שהבטיחו דזמונד טוטו ונלסון מנדלה. לנוכח חוסר היציבות הכלכלית והפוליטית, הפשע הגואה, מגפת האיידס המשתוללת והשפל הכלכלי, היה קשה מאד להמשיך ולקוות.
האפרטהייד השאיר את דרום-אפריקה הרוסה, ואין זה מפתיע שתהליך הפיכתה למדינה מודרנית, דמוקרטית ויציבה כלכלית אינו מתרחש ברגע. דרום-אפריקאים רבים, אלו שלא נכנעו לייאוש, מבינים כי התהליך הוא ארוך ודורש זמן, אנרגיה והרבה סבלנות. כפי שאדם חביב (Adam Habib ), סגן נשיא אוניברסיטת יוהנסבורג אמר בראיון לעיתון הניו-יורק טיימס ב – 2008:
"הדמוקרטיה שלנו היא בת 14 שנה בלבד. במקום לכנות את זה משבר, יש לתהות כיצד המוסדות שלנו התארגנו כל כך טוב בזמן קצר כל כך."
רובי דמלין – נולדה בדרום אפריקה, אם שכולה, בנה דיויד נהרג ב-2002 על ידי צלף פלסטיני בזמן ששירת במילואים במחסום חווארה. לאחר תפיסת הצלף ומאסרו בבית כלא ישראלי, כתבה לו מכתב הקורא לפיוס. הוא דחה את ניסיונה לדיאלוג ורובי יצאה למסע בדרום-אפריקה בחיפוש אחר השראה לפיוס וסליחה.
אדריאן פלוק, שר המשפטים והסדר בשלטון האפרטהייד - שימש כשר המשפטים בתקופה הנוראית ביותר של דיכוי השחורים. היה השר היחיד שביקש חנינה בוועדות. הוא קיבל חנינה מהוועדות על המקרים בהם התוודה. הוא חזר לנצרות ומקדיש את זמנו לקירוב לבבות.
האמהות מממלודי – ממלודי היא שכונת עוני שחורה בשיפולי פרטוריה, בירת דרום-אפריקה. עיירה שהייתה ידועה בהתקוממות כנגד משטר האפרטהייד, וכוחות הביטחון של המשטר ערכו בה פעולות רבות. אמהות רבות איבדו את בניהן וחלקן התוודעו לגורל הבנים רק בוועדות.
ראשיד איסמעיל – דרום-אפריקאי ממוצא הודי. ב-1987 מונה לראש המבצעים המיוחדים של ה-MK , הזרוע הצבאית של ה-ANC . הוא קיבל חנינה בוועדות על פעולותיו, שמהמפורסמות בהן - פיצוץ המפקדה של חיל האוויר בפרטוריה, בה נהרגו אזרחים רבים. הוא מגן על העמדה של פעולות טרור כדבר הכרחי לסיום האפרטהייד. היה חלק מצוות המשא ומתן להחלפת השלטון. היום הוא עובד בבנק המרכזי בפרטוריה כראש אגף מטבע החוץ.
שירלי גאן – לוחמת ה-ANC שהואשמה לשווא על ידי המשטרה בפיצוץ מרכז הכנסיות הדרום אפריקאיות, פיצוץ אותו המשטרה עצמה יזמה וביצעה במטרה להאשים את ה – ANC . במהלך הוועדות לקח אדריאן פלוק את האחריות על פיצוץ זה. היא מבקרת את העובדה שקצינים לבנים שלא באו להעיד בוועדה ולבקש חנינה, לא הועמדו למשפט. היום היא מנהלת ארגון תמיכה של נפגעי זכויות האזרח מתקופת האפרטהייד ועד היום, ועובדת עם פליטים מארצות אפריקאיות שכנות.
לטלפה – היה בגלות יותר מ- 15 שנה. הוא היה האחראי לפעולות אלימות נגד אזרחים במהלך המשא ומתן בין דה קלארק ומנדלה בשנים 1993-1992. היום משמש כמנהיג ה-PAC , המחתרת הרדיקלית ביותר שהתנגדה למשטר אפרטהייד. הוא חבר בודד של מפלגתו בפרלמנט. הוא לא זנח את הרעיונות של צדק סוציאליסטי וקורא לחלוקת משאבים צודקת של אוצרות מדינה. יחד עם ג'ין פורי הוא מנהל עמותה לתמיכה בלוחמים לשעבר.
ג'ין פורי- הבת שלה, לינדי, נהרגה בהתקפה על פאב בהיידלברג, פעולה שלטלפה הייה אחראי לביצועה. בוועדות היא הביעה תמיכה בהענקת חנינה לאלו שהרגו את הבת שלה. היא הייתה מרצה באוניברסיטת קייפטאון, ומאז מות בתה היא מנהלת את העמותה עם לטלפה. היא פועלת למען פיוס בדרום אפריקה החופשית. בלית-ברירה ובעקבות לחץ של בעלה, המתנגד לפעילותה, היא מתכננת לעזוב לאוסטרליה, לגור לצד בנה היחיד.
דזמונד טוטו – ראש וועדות האמת והפיוס. לבקשתנו הוא העניק את ברכתו לישראלים ולפלשתינאים ליום שיבוא אחרי השלום. מרוב התרגשות הוא פורץ בבכי בסוף השיחה.
טאהר חמאד – איש פתח, שב - 2002 ירה 25 כדורים בודדים מרובה קרבין ישן והרג עשרה חיילי מילואים ישראלים במחסום חווארה. כעבור שנתיים וחצי, באוקטובר 2004, נעצר ונשפט ל - 11 מאסרי עולם. נמצא ברשימת האסירים שהחמאס דורש לשחרורו של גלעד שליט.
בושרה עוואד – תושבת בית אומר, בנה מחמוד נהרג על ידי חייל צה"ל. היא נפגשת עם רובי ופעילות פלסטיניות בפורום משפחות שכולות ובין השתיים נרקמת ידידות.
תגובתו של טאהר חמאד למכתבה של רובי דמלין
"לאחרונה הגיע אלי תוכן מכתבה של רובי דמלין, אמו של החייל דיוויד, שהוא אחד מעשרת חיילי הכיבוש שנהרגו בפעולה שבגינה נשפטתי ל-11 מאסרי עולם", כתב טאהר. "לא אוכל לפנות ישירות לאמו של החייל. לא מפני שקשה לי להעביר את תגובתי מבית הכלא, אלא מפני שידי ממאנת לכתוב בסגנון שמבטא במהותו את מדיניות הכיבוש, שמסרב להכיר ולהשלים עם זכויות בני עמנו. אני לא יכול לקיים דיאלוג עם מי שמתעקש להשוות בין הפושע לבין הקורבן ולהשוות בין הכיבוש לבין קורבנותיו. זוהי תגובתי למכתבה של הגברת רובי, בה אני מותח ביקורת על הסגנון הסרקסטי שלה כשהיא חושבת שבמלים אמוציונאליות אפשר לפתור את הסכסוך הקיים זה עשרות שנים. היא לא יודעת את עובדת הברזל, שבנה לא רק נטל חלק בעינוי בני עמי, אלא עמד בראש מבצעי ההרג והרצח. ממכתבה עולה כאילו היא חיה בכוכב אחר."
רובי נמצאת עכשיו בתהליך של בקשת אישור מהרשויות לפגישה עם טאהר. היא מתכננת לעשות את זה עם חבר פעיל ב"פורום למשפחות השכולות" וממקימי "לוחמים לשלום".
אנחנו לא משווים בין הסכסוכים, יחד עם זאת אין ספק ששני הסכסוכים הארוכים ועקובי הדם הללו, נראו ונראים כבלתי ניתנים לפתרון. לכן אנחנו מתרכזים בדרך הדרום-אפריקאית לפתרון הסכסוך ולפיוס ומנסים לשאוב ממנה השראה. יחד עם זאת, יוצרי הסרט וגיבורת הסרט רואים הן את תקופת האפרטהייד והן את הכיבוש הישראלי כמצב של חוסר צדק המחייב שינוי.
זוהי אכן נקודה מעניינת. גם בתרבות האפריקאית, הלא-נוצרית, קיים מושג האובונטו (Ubuntu ), הקורא להכרה באנושיותנו של ה"אחר", גם אם "אחר" זה מחזיק בתפיסת עולם מנוגדת. יחד עם זאת, גם ביהדות ובאסלאם ניתן למצוא את ערך הסליחה. ויש לזכור שהסיבות לוועדות הן סיבות פוליטיות, חברתיות ואנושיות ולא רק דתיות.
אין דרישה כזו, לא של הוועדות ולא מצדנו. הרעיון הוא לאו דווקא לסלוח, אלא לא לנקום. בתחילת התחקיר פגשנו אם אפריקאית שכולה שאמרה שלא יבקשו ממנה אישית לסלוח כי היא עצמה לא יכולה, אבל היא שמחה שהמדינה יצרה את המנגנון הזה שמאפשר את מתן החנינה ואת בניית דרום אפריקה החדשה.
בתחילה היינו סקפטיים, כמו הרבה מהציבור הדרום אפריקאי. אבל עם הזמן, ככל שליווינו אותו בפעילות שלו והיינו עדים לכנות ולחום שנוצרו בינו לבין האמהות השכולות שלהן הוא עוזר, ויש לזכור שאף אחד לא מכריח אותו לעשות את זה, החלטנו להניח את הסקפטיות בצד. מה עוד, שבאנו לבחון את המודל של ועדת האמת והפיוס מתוך מחשבה שזהו מנגנון חיובי והכרחי, על כן עלינו לקבל את מה שדזמונד טוטו טוען "שבבסיסן של הועדות עומדת ההנחה שכל אדם יכול להשתנות".
לא מספיק לעשות הסכם שלום פורמאלי בכדי שנוכל לחיות פה באזור. חייבים לעבור תהליך של פיוס בין העמים, תהליך שמתבונן באומץ באמת ובמה שקרה בעבר בכדי שנוכל לחיות יחדיו בעתיד.
גם אלו שאינם מאמינים בפיוס אמיתי, יכולים למצוא בועדת אמת ופיוס ערך. שכן, חייב יהיה לקום מנגנון מעין-משפטי שיירצה את הקהילה הבינלאומית, הדורשת להעמיד לדין את אלו שפגעו בזכויות אדם. היה ולא יקום מנגנון כזה עלולים חיילים וקציני צה"ל, כמו גם פעילי ארגונים פלסטינים, לעמוד לדין בבתי משפט בינלאומיים על מעשיהם בעבר. ועדת האמת והפיוס הדרום-אפריקאית שימשה כתחליף לבית משפט בינלאומי המקובל על מדינות העולם.
כמו כן, עם חלוף השנים, דרום-אפריקאים שקיבלו בתחילה את הועדה כמנגנון פרקטי ולא כאמצעי לפיוס, מעידים במבט לאחור על החשיבות וההכרחיות של ועדות אלו גם מבחינת הפיוס.
חשוב להדגיש שוועדות האמת והפיוס נחשבות להצלחה עולמית בפתרון סכסוכים, והאנשים שעמדו בראשיהן (כמו דזמונד טוטו ואלכס בוריין) נקראים לייעץ ולהתאים מודלים לאזורי סכסוך שונים בעולם (כמו סרי-לנקה, אירלנד, יוגוסלביה לשעבר, ועוד) וזאת הסיבה העיקרית שלנו להציע אפשרות מלאת תקווה, גם אם לעיתים נאיבית, לפתרון הסכסוך הישראלי – פלשתינאי.
ברור לנו שהפתרון צריך להיות פוליטי ועל זה נעשים גם סרטים רבים אחרים. בחרנו לתת אופק ותקווה למה שיכול לקרות פה ביום בו יושג השלום. כי רבים מהמהססים בנוגע לפתרון חוששים כי גם אם יושג פתרון פוליטי לנצח תהיה שנאה. אנו באים להציע מבט אחר על יום אחד אחרי השלום, כזה המאפשר את השארת השנאה מאחור.
